אִמָּהוּת טִבְעִית

אם תשאלי אותי מה זו אִמָּהוּת טִבְעִית, כנראה שלא תהיה לי תשובה אחת.

​

כי זו לא איזו שיטה או גישת חינוך.

זו הדרך שבה אני בוחרת לחיות את החיים שלי.

​

אני מאמינה שאנחנו מחוברות לטבע ושבכל אחת קיים הטבע הפנימי שלה.

​

לכן אִמָּהוּת טִבְעִית מתחילה בהקשבה.

להקשיב לילדים.
להקשיב לגוף.
להקשיב לאינטואיציה.
להקשיב לקצב שלנו.

​

אבל היא לא נעצרת שם.

​

מבחינתי, אִמָּהוּת טִבְעִית היא גם לבחור לשהות בטבע בכל הזדמנות.
להכניס את הידיים לאדמה.
לגדל ירקות ועשבי תיבול.
לרקוח שמן כשיש כאב בטן.
להכין סיר מרק כשמישהו חולה.
ליצור עם הילדים.
להכניס הביתה עץ, בד, צמר, ריח של לחם שנאפה, אור של בוקר.

​

לא מתוך אידיאל של שלמות. הכי לא. אני ממש מתרחקת משלמות.

​

אלא מתוך רצון לחיות קצת יותר לאט.
קצת יותר פשוט.
וקצת יותר קרוב למה שבאמת חשוב.

​

אני לא חיה ככה תמיד.

​

גם אצלי יש ימים עמוסים.
גם אני מזמינה אוכל כשאין לי כוח.
גם אני מתעצבנת.
וגם הבית שלי לא נראה כמו תמונה מפינטרסט.

​

אבל אני תמיד משתדלת לחזור.​